במאמר זה אביא דוגמא לניתוח שיר, במבנה אפשרי של ניתוח. המבנה לא מחייב, אפשר לנתח שיר בהרבה דרכים שונות ולהתמקד בהיבטים שונים שלו. לצורך הדוגמא אנתח את השיר היפהפה סונטה 100 של שייקספיר, ואעסוק ברובד הארספואטי של השיר.
רקע על השיר
הסונטה היא מבנה של שיר לירי מחורז בן 14 שורות, או במבנה של שני בתים בני 4 שורות ושני בתים בני 3 שורות, או במבנה של 3 בתים בני 4 שורות ובית אחרון בן 2 שורות, כמו בסונטה זו. בקובץ הסונטות של שייקספיר, המחזאי והמשורר הידוע ביותר בכל הזמנים, ישנן 154 סונטות (הדעות במחקר חלוקות לגבי האם הוא אכן זה שחיבר את כולן – אך קטונתי מלהכריע).
רוב הסונטות בקובץ עוסקות באופן זה או אחר באהבה, וחלק גדול מהן – באהבה לנער צעיר ממנו. אולם כדרכה של שירה, גם לסונטות תמיד ישנן רבדים נוספים ונושאים נוספים בהם הן נוגעות. אנתח כאן את סונטה 100 מקובץ הסונטות של שייקספיר, תוך התמקדות במימד הארס-פואטי של השיר. לשם ניתוח השיר אביא אותו כאן, בתרגומה של זיוה שמיר:
אַיֵּה אַתְּ מוּזָה, זֶה מִכְּבָר הָעֹז
אָבַד לָךְ, אֵי מְקוֹר אוֹנֵךְ?
אֶת לַהֲטֵךְ כִּלִּית עַל שִׁיר נָלוֹז,
עַל עִנְיָנִים נִקְלִים – אֶת כָּל הוֹנֵךְ?חִזְרִי, – בַּת שִׁיר לֵאָה, חַסְרַת עֵצָה,
גַּאֲלִי הָעֵת שֶׁהִשְׁחִיתָהּ רִפְיוֹן;
הַמְּבִינִים יוֹדוּ לָךְ; לַנּוֹצָה
תְּנִי כֹּשֶׁר יְצִירָה וְרַעְיוֹן.אֶת פְּנֵי רֵעִי, בַּת-שִׁיר נִרְפֵּית, בִּדְקִי,
אִם קֶמֶט כָּלְשֶׁהוּ חָרְתָה הָעֵת,
וְאִם חָרְתָה – אֶת לַעֲגֵךְ שִׁפְכִי;
הִפְכִיהָ לִשְׁנִינָה וּלְרוֹעֵץ.כִּי בְּטֶרֶם מוֹת, רֵעִי בָּךְ יְהֻלָּל;
יַשְׁבִּית חֶרְמֵשׁ הַזְּמָן הַמְּקֻלָּל.
פירוש השיר
השיר מהווה בעצם דברים שהמשורר אומר למוזה שנעלמה לו. בבית הראשון הוא שוטח בפניה טענות – אומר שהיא איבדה את כוחה משום שביזבזה אותו על שירים חסרי ערך ולא על מה שחשוב ונותן לה עצמה כח, מהיכרות עם שאר חומריו של שייקספיר אפשר כבר לשער שהכוונה בדבר החשוב היא לאהבה, ואכן השערה זו תאושש במהרה בהמשך השיר.
בבית השני הוא קורא לה לחזור ולפצות על הזמן האבוד והמבוזבז, ומבקש ממנה לתת מעצמה ל"מבינים" אשר מסוגלים להעריך אותה כראוי, להעניק להם השראה לכתיבה יצירתית ורעיונות טובים.
בבית השלישי האו קורא למוזה לבחון את פניו של אהובו (בתרגום כתוב "רעי" אולם המקור הוא "Rise, resty Muse, my love's sweet face survey") ולבדוק אם ניכרים בו סימני זקנה. אם היא תמצא בפניו קמטים, הוא מבקש מהמוזה שתשים ללעג ותבזה את הזקנה ואת אותות הזמן.
בבית הרביעי, הוא מסביר את בקשתו – הוא מבקש שהמוזה תהלל את רעו כאמצעי לדחוק ולעצור את הזקנה והמוות. כלומר הוא רואה את הכתיבה אודות האהוב ואת התהילה שהמוזה מאפשרת לתת לו דרך השירים, כמעין חיי-נצח. זה גם מסביר למה כל כך חשוב ודחוף לו שהמוזה תחזור במלוא כוחה: הוא רואה בה אמצעי להציל את האהוב.
המימד הארס-פואטי
ארס-פואטיקה היא התופעה של אומנות רפלקטיבית, כלומר אומנות העוסקת באומנות ובתהליך היצירה. הארספואטיקה מצויה באופן נרחב באומנויות הכתיבה, אך לא רק. סונטה 100 של שייקספיר היא סונטה ארספואטית משום שהיא עוסקת במוזה לכתיבה, ובמשמעות הכתיבה עבור המשורר.
המימד הארספואטי של השיר ברור וניכר כבר מהמילים הראשונות: "איה את מוזה?". אנו חייבים מיד לשאול: אם הוא סבור שהמוזה שלו נעלמה, איך הוא כותב בכל זאת? בהמשך נראה כי זו שאלה רטורית, והמוזה לא נעלמה לגמרי אלא רק נחלשה. ואולי השיר הזה בעצם כתיבתו משיב את המוזה לאיתנה.
הדובר בשיר סבור כי לא כל השירים שווים, ישנם שירים נלוזים ומיותרים, וישנם שירים חשובים. השירים החשובים הם לא סתם חשובים: הם מקור הכח שמלבה את המוזה עצמה. כאן שייקספיר בעצם טוען שהכח של המוזה הוא מעגלי – ככל שהיא עוסקת בנושאים החשובים, היינו אהבה, ככה היא גדלה ומתחזקת.
המשורר מייחס לשירה כח עצום עד כדי כך שהיא יכולה להתגבר על המוות. ברובד המילולי והמפורש בשיר הדובר מבקש לגאול את אהובו מהזדקנות, התכערות ומוות באמצעות כתיבת שירי תהילה אודותיו. אך ניתן להבין זאת גם כבקשה של המשורר לחיי נצח לעצמו: אמנם נושא השירים הוא אהובו, אך גם המשורר, כמחבר השירים, יזכה בזכותם לתהילה ולמעין חיי נצח. לא כנער יפה תואר אלא כ"מבין" הראוי למתנותיה של המוזה. ואכן דמותו של שייקספיר שרדה כבר מאות שנים ובמידה מסויימת חיה עד היום, וקרוב לוודאי תמשיך לחיות בדרך זו עוד הרבה אחרינו.
שלכם,
גיא.
צריכים ניתוח שיר לעבודה אקדמית?
אשמח לנתח עבורכם כל שיר או טקסט ספרותי אחר (ולא רק של שייקספיר). אנא שלחו לי את השיר ואת ההנחיות לניתוח, לכתובת המייל guytheodoro80@gmail.com או כאן בטופס, ואחזור אליכם בהקדם.
